על תופעת הסבל 

על תופעת הסבל 

 

"איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוהים וסר מרע ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות: ויהי מקנהו שבעת אלפים צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם"

 

(איוב א, א- ג). 

 

אין שום ספק, איוב היה התגלמות החלום המסופוטמי- בסיס כלכלי מוצק, תא משפחתי רחב, בריאות תקינה, מעמד חברתי רם ובסיס אמוני חזק- בכל אלו זכה איוב ולכאורה למה עוד צריך היה לשאוף בחייו?

 

אך מציאות חייו של איוב, מלמדנו הסופר המקראי, השתנתה באחת מן הקצה אל הקצה: שרשרת אסונות מעשה ידי שטן פקדה את איוב ושמטה את כל ארבעת הבסיסים הגשמיים של חייו והעמידה במבחן אכזרי את אמונתו באלוהיו? משען חייו האחרון.

 

רכושו העצום נבזז, ילדיו מתו זה אחר זה במיתות שונות ומשונות וכאילו לא די היה בכך לקה איוב במחלת עור קשה שהרחיקה אותו מביתו ומן הבריות.

 

כה רב היה סבלו שהכתוב מציין כי רעיו שבאו להשתתף עמו באבלו לא פצו פיהם שבעה ימים ושבעה לילות

 

"... כי ראו כי גדל הכאב מאוד" (איוב ב, יג). 

 

כבר היה מי שאמר שהאדם הוא ברייה המסוגלת לשאת בקלות את סבלו של האחר.

 

ואכן לפני הכול צריך לומר, סבל הוא חוויה אישית. סבלו של איוב הוא בראש ובראשונה סבלו הפרטי, סבלו של האדם הבודד.

 

כמו רעיו של איוב, גם אנו העומדים מנגד, יכולים להזדהות, להביע צער, להשתתף באבל, אך לעולם לא נוכל לחוש את מלוא עוצמת יגונו וכאבו של הסובל.

 

עם זאת, למרות המרכיבים המיוחדים בסיפורו הטראגי של איוב, אין אנו חייבים להיכנס לנעליו בכדי לדעת סבל מהו.  אין אדם שלא חווה סבל בחייו- אין אדם שלא התייסר במצבו הכלכלי, אין אדם שלא התערערה בריאותו, אין משפחה שלא חוותה אובדן, אין אדם שמעמדו החברתי לא חווה זעזועים ולא נמצא אדם שלא חווה לבטים סביב אמונתו באלוהיו. 

 

בספרות המקראית מתוארת לעיתים תופעת הסבל כחוויה החורגת מתחום הפרט- סבלם של בני ישראל במצרים הוא סבלו של עם שלם - סבל קולקטיבי.

 

פרעה, מלכה החדש של מצרים חשש מהתרבותם והתעצמותם של בני ישראל בתחום ממלכתו."ויאמר [פרעה] אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ח- י).

 

 במטרה להגביל ולהצר את צעדיהם של בני ישראל כיוון פרעה, כמי שהיטיב להכיר את צדדיו החלשים של האדם, את גזרותיו אל צרכיהם הבסיסיים ביותר ובכך גם הצליח להסב להם סבל רב: תחילה פגע פרעה בבסיסם הכלכלי: " וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם..." (שמות א, יא).

 

אחר כך שינה פרעה את מעמדם החברתי למעמד עבדים, והצליח לפגוע במצבם הבריאותי ולהחליש אותם על ידי העבדתם בפרך:

 

"ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך: וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יג? יד).

 

לבסוף פגע פרעה גם בבסיס המשפחתי על ידי ציווי הריגת כל בן זכר, שזה עתה נולד:

 

"...ויאמר [פרעה לשפרה ופועה המיילדות העבריות] ...אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" (שמות א, טז).

 

 סך סבלו של עם מורכב אמנם מסך סבלם של הפרטים המהווים אותו, אך דומה שכאשר מכוונות גזירות אל עבר קבוצת אנשים מובחנת ומובדלת בשל מוצאם, דתם ולאומיותם, נוצר אפקט העצמה לסבלם- שוב אין זה סבלם של פרטים, כי אם סבל קולקטיבי, סבלה של אומה שלמה. 

 

אלפי שנים חלפו מאז נכתב ספר איוב ומאז יציאת מצרים, אלפי שנים של סבל אנושי בצד הישגים יוצאי דופן, בנייה ושגשוג. 

 

סיפורם של איוב ובני ישראל הוא סיפור סבלה של האנושות לאורך הדורות.

 

מסופוטמיה המקראית היא אולי אמריקה של היום, ודומה שאין כל חדש תחת השמש- מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה.

 

אותם צרכים בסיסיים שאפיינו את בני קדם הם אותם צרכים המאפיינים את האדם המודרני, וניתן גם לומר בביטחון כי מידת הסבל האנושי הייתה ותהיה תמיד שקולה לעוצמת הפגיעה באחד או יותר מצרכים אלו. 

 

קל למצוא משמעות להישגים המפוארים בהם מתפאר המין האנושי.קל למצוא משמעות להתפתחות טכנולוגית, רפואית, לשכלול יכולות הניידות, החיזוי והתקשורת, אך לא כך הדבר בנוגע לתופעת הסבל. 
 האם הסבל האנושי הוא רק תוצר לוואי חסר משמעות בתולדותיהם של אנשים ואומות? האם קיימת כלל משמעות לסבל?

 

כאשר בוחנים שאלה זו לעומק, מתגלה הסבל כתופעה ייחודית בעלת משמעויות רבות ומרחיקות לכת. ראשית- מתגלה תופעת הסבל כבלם טבעי לרעבונו האינסופי של האדם. מבחינה זו תופעת הסבל משמשת כשחקן ראשי בתהליכי הברירה האבולוציוניים. ממש כשם שהרס מגדל בבל משמש אנלוגיה לבלימת היוהרה האנושית, משמש הסבל כאיתות לאדם על כי חרג מתחום מידתו.

 

כאשר חורג אדם מתחום מידתו מופיע סבל:כאשר הרגלי חייו של אדם מובילים אותו ללקות בלבו, משמש אותו סבלו לבחינה מחודשת של הרגלים אלו.כאשר אדם נלחם בעבור אידיאולוגיה מסוימת בה הוא דבק, ונוכח בסבל הרב הנגרם כתוצאה מכך, הוא נדחף לשקול מחדש את דעותיו, ולשאול את עצמו שאלות נוקבות על צדקת דרכו.

 

כאשר בכור אטומי נגרם כשל תפעולי שסופו אסון אנושי ואקולוגי, משמש הסבל כבלם ליהירותו הטכנולוגית של האדם. תופעת הסבל בעצם נוכחותה קוראת לאדם לבחון מחדש את גבולותיו ומידותיו. היא קוראת לו לבחון את מיקומו ותפקידו בעולם, ולבחון מחדש את ההרגלים, הדעות, הסמלים והמנהגים בהם הוא דבק ושבעבורם הוא נלחם. 

 

שנית- תופעת הסבל מקרבת אדם אצל אלוהיו.  אמונתו של איוב זכתה לטלטלה אדירה לאחר שרשרת האסונות שפקדה אותו: הוא בא חשבון עם אלוהיו והלין על שלכאורה לא היה ראוי לגורל האכזר שנפל בחלקו, אך סבלו של איוב גרם לו גם להעמיק את אמונתו באלוהיו- איוב הבין שאין ההשגחה האלוהית עומדת ביחס ליושרו ומעשיו הטובים של אדם, ואין היא תלויה במידת אמונתו.

 

אמונתו של איוב בגלל סבלו קיבלה תפנית רבת משמעות- היא הפכה להיות אמונה שלא תלויה בדבר, היא הפכה להיות אמונה לשמה. 

 

משמעות סבלם של בני ישראל במצרים היא בראש ובראשונה בעצם הגדרתם כעם.  סבלם המשותף איחד אותם ובתחילה אף נראה היה כי גובר כוחם:"... וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ..." (שמות א, יב).

 

אך סבלו של עם בני ישראל מקבל משמעות עצומה בעצם זעקתם כאיש אחד לאלוהים, בכדי שישחררם ממר גורלם.

 

סבלם המשותף מגדיר להם מחדש את אמונתם באלוהים:"...ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה" (שמות ב, כג). 

 

מעניין לציין בהקשר זה שמלך מצרים כלל לא טרח לפגוע בבסיס האמונה היהודי, אולי מכיוון שחשב ששנות הגלות הארוכות של בני ישראל במצרים כבר הטביעו את חותמן. אך דווקא סבלם המשותף של בני ישראל הגדיר מחדש את אמונתם באלוהים וזיכה אותם, אגב כך, בכרטיס היציאה שלהם מחיי עבדות לחיי חירות. יש להניח כי ללא סבלם היו ממשיכים בני ישראל לשבת על סיר הבשר במצרים, שבויים בהרגליהם הישנים, רחוקים מתרבותם העתיקה ומאמונתם.  

 

תופעת הסבל בחיינו נושאת בתוכה מסר ומשמעות נסתרים. נכון, בשעה שרב סבלנו אין אנו מתפנים לחפש לו משמעויות, אנו עסוקים יותר בניסיונות להדוף אותו ולהתאושש מהשפעותיו. אך די אם נטמין רעיון זה בתודעתנו למען ינבוט, עת יגיע זמנו, וישמש אותנו בעתיד לבניית חיים טובים יותר ומאוזנים יותר. 

 

אם רק נהיה קשובים.אם נלמד לא להירתע מן הסבל.אם נפסיק ולו לרגע, את מלחמתנו בסבל, נשכיל גם לגלות את המסר הגדול הטמון בו-הסבל, יש לדעת, הוא המורה הגדול של החיים.